דבר תורה

דבר תורה שמיני עצרת - שמחת תורה ה׳תשפ״ז  המסר הפנימי של שמחת תורה! שמיני עצרת הוא היום השמיני של חג הסוכות, והוא נחשב לחג מיוחד בפני עצמו. זהו יום שנוסף לנו במתנה מאת הקב״ה. לאחר שעם ישראל הקריב במשך שבעת ימי החג 70 פרים כנגד כל אומות העולם, בחג זה מקריבים בבית המקדש רק פר אחד, והוא כנגד עם ישראל, שהוא אחד ומאוחד עם ה׳ אחד. רש״י מבאר זאת יפה: זה מראה על חיבתו של ה׳ לעמו: ״כבנים הנפטרים מאביהם, והוא אומר להם: קשה עלי פרידתכם, עכבו עוד יום אחד!״ עם ישראל כמעט מסיים את חג הסוכות וכבר מוכן להיכנס לתוך ענייני השנה החדשה, והנה ה׳ מבקש מאיתנו שנישאר איתו לפחות עוד יום אחד - שנמשיך לחגוג איתו בשבת אחים גם יחד! הקושי בפרידה כתוצאה מסיום החג הוא הדדי, גם לה׳ יתברך וגם לנו, בתור בניו. אם כך, מדוע רש״י כותב: ״קשה עלי פרידתכם״? היה עליו לכתוב ״פרידתנו״, דבר המראה על קושי משותף בינינו לבין אבינו והינו כלפינו. מכאן עלינו ללמוד דיוק נפלא: מצדו של הקב״ה אין כל פירוד כלל. הוא יתברך תמיד מחובר לעם ישראל! הפירוד שיכול לבוא הוא רק מהצד שלנו, כאשר במקום ליישר את כיווננו אליו אנו, ח״ו, מפנים לו עורף. לכן...

דבר תורה  חג הסוכות ה׳תשפ״ז בזמן שבית המקדש היה קיים, בכל קורבן עולה או שלמים היו מנסכים יין על גבי המזבח. הלכה למשה מסיני שבשבעת ימי חג הסוכות היו מוסיפים גם את המים. הדבר נלמד גם ברמז מהפסוק ״ונסכיהם״ וגו׳, בלשון רבים - יין ומים. מסופר ברבינו בחיי (ויקרא ב, יג), וכן במדרש, שכאשר הקב״ה ברא את העולם ואמר: ״יהי רקיע בתוך המים״, הקב״ה הבדיל בין המים העליונים למים התחתונים. המים התחתונים החלו לבכות ואמרו לפני הקב״ה: רצוננו להיות יותר קרובים אליך. הקב״ה שמע את תשוקתם ובישר להם שדווקא מהם, מהמים שבארץ, ישתמשו לנסך על גבי המזבח בחג הסוכות. ההבדלה בין המים העליונים למים התחתונים מבטאת, ברעיון הרוחני, את החילוק הכללי של מעלה ומטה - רוחניות וגשמיות. וכמו שנאמר: ״השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם״. ניסוך המים על גבי המזבח בחג הסוכות, בזמן שבית המקדש היה קיים, מלמד על ביטול החילוק בין המים התחתונים לעליונים. ולא רק שהמים התחתונים מתקרבים למעלה, אלא שעל ידי מצוות ניסוך המים הם עצמם מתעלים בדרגתם, גבוה יותר מכפי שהיו קודם ירידתם. דווקא אותם מים תחתונים, שהיו למטה ונבדלו מהמים העליונים, נלקחו וה...

דבר תורה  פרשת האזינו - שבת שובה  השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים נקראת בפי כל שבת תשובה, הזמן שבין הכתיבה לבין חתימת הדין של השנה החדשה. מדי שנה אנחנו צמים ביום כיפור, חוץ מפעם אחת, בזמן חנוכת בית המקדש הראשון בימי שלמה המלך. חנוכת בית המקדש נמשכה אז שבעה ימים, ולאחריהם שבעת ימי חג הסוכות - ארבעה עשר ימי שמחה רצופים. בתוך אותם ימים חל גם יום הכיפורים, ובאותה שנה עם ישראל אכל ושתה ואף נהנה מאכילה דשנה מתוך טעות שבאה בעקבות השמחה הרבה. לאחר שהעם תפס את טעותו, הם חששו מאוד מכך והיו מודאגים, עד שיצאה בת קול משמים ואמרה להם: ״כולכם מוזמנים לעולם הבא״. השמחה הגדולה של חנוכת המקדש נחשבה להם לזכות. וכאן נמצא דבר פלא: דווקא ביום הכיפורים - היום שבו אנו מתנתקים מן הגשמיות - הייתה באותה שנה קדושת היום קשורה דווקא לאכילה ולשתייה. אם כך, נמצא שגם האכילה באותו זמן נחשבה לדרגה גבוהה, ויש לומר אפילו יותר מצום של כל שנה. חנוכת בית המקדש קרתה בח׳ בתשרי, כך שגם אנו בשבת תשובה, שהשנה חלה גם באותו תאריך ייחודי. זה מלמד אותנו שכדי לזכות לחיים נצחיים של עולם הבא, עלינו לנהוג בצורה שאין אנו בורחים ...

דבר תורה  ראש השנה - ה׳תשפ״ז  ראש השנה - מצוות השופר ושלושה משלים ראש השנה מסתכם במצוות השופר ובשלושה משלים, המבטאים שלושה שלבים בקשר שבין היהודי להקב״ה: הצעקה, שמיעת הצעקה וההשפעה שבאה בעקבותיה. הבעל שם טוב, מייסד החסידות הכללית, מביא משל  - כבן שצועק לאביו: ׳אבא, אבא הצילני!׳ ענין הצעקה זה דבר אישי - משתנה מאדם לאדם, בהתאם למצבו ולמה שמעורר אותו לזעוק. אולם ישנה צעקה אחת השווה אצל כל אחד ואחד מעם ישראל - הצעקה של השופר. אין זה משנה אם הקול נשמע לאחרים או שהוא נשמע רק בתוך ליבו של האדם, ובחיצוניות כלל לא נשמע שום רחש. בראש השנה מתגלה בכל יהודי נקודת הנשמה הפנימית, והיא פשוט צועקת: ׳אבא! ה׳, הצילני!׳. על כך מביא רבי לוי יצחק מברדיצ׳וב, סנגורם של ישראל, משל שני נוסף: ילד מבקש מאביו תפוח, אך אביו אינו רוצה לתת לו. הילד הפיקח מברך בקול: ״בורא פרי העץ״, וכעת לא נותרה לאביו ברירה, שהרי לאחר שהילד בירך הוא חייב לתת לו את התפוח. האב נותן לבנו את מבוקשו במבט אוהב, ואף שמח בכך שבנו מצא את הדרך לעורר את רצונו להעניק לו. כך גם בתקיעת השופר: יהודי משמיע את קולו לפני הקב״ה, קול פשוט ו...

דבר תורה פרשת ניצבים - וילך שבת כוללת בתוכה את כל ימות השבוע שבאים בשבוע שלאחריה, ראש השנה ה׳תשפ״ז - חל השנה בשבת הבאה שזה בעצם היום השביעי בהמשך ישיר לשבת שלנו - פרשת נצבים וילך.  כמו שבראש השנה נאמרים פסוקים של מלכויות, זכרונות ושופרות כדי להביא להמלכתו של המלך - הקב״ה. כך גם אנו, כדי שנבוא מוכנים ומאוחדים לקראת היום הגדול הזה, קוראים בשבת שלפני - בתור הכנה, את הפסוק הראשון של פרשתנו: ״אתם נצבים היום כולכם״ ישנו תרגום המפרש שמדובר על יום הדין, כדי לבוא מוכנים ל״יום״ - ראש השנה, יש לעם ישראל לבוא במעמד שווה ללא חילוקי מדרגות - ׳כולכם׳. ישנם כמה סוגי מעלות ומעמדים בעם ישראל: בפסוק נאמר שעל כולם להתייצב בצורה אחידה: ׳ראשיכם שבטיכם׳ - הגבוה שבעם, ועד ׳שואב מימיך וחוטב עציך׳ - הקבוצה הנמוכה בעם ישראל. מוסבר; כדי להגיע מוכן ובצורה יציבה - ״נצבים״, המתפרשת כאדם שבטוח בעצמו שהוא הולך לזכות בדין. יש להיות באופן של - כולכם! להיות באחדות אמיתית עם כל אחד. מהגדול שבענקים ועד אפילו הפשוט שבקטנים - בדיוק כמו שעם ישראל עמד יחד ללא חילוקי מעמדות! רש״י מבאר, למי התכוונה התורה בהזכירה את חוטבי העצ...

Двар Тора Недельная Глава - Ки Совой Бикурим - увидеть добро и вознести материальное к святости В недельной главе мы читаем о заповеди бикурим - первых плодах. Вся суть этой заповеди в том, чтобы признавать полученное благо и не быть неблагодарным: остановиться и поблагодарить Всевышнего за благословение, которое Он нам даровал. Слово «бикурим» связано со словом «бхор» - первенец, то есть начало. Человек берет первые и лучшие плоды своего урожая, результат своего труда за прошедший год, и приносит их в Храм. Но если вникнуть в детали этой заповеди, возникает интересный вопрос. С одной стороны, человек берет первые и лучшие плоды и приносит их в Храм, чтобы поблагодарить Всевышнего. С другой стороны, когда он приходит отдать их Б-гу, Тора велит передать их именно коэну, а не возложить на жертвенник. И если вся суть бикурим - выразить благодарность Б-гу и признать, что всё приходит от Него, почему бы не возложить сами плоды на жертвенник, чтобы полностью посвятить их Всевышнему? Отсюда м...

דבר תורה - פרשת תבוא ביכורים - להכיר בטוב ולהעלות את הגשמיות לקדושה בפרשת השבוע שלנו אנו לומדים על מצות הביכורים - מצוה שכל עניינה הוא להכיר בטוב ולא להיות כפוי טובה, יש לעצור ולהודות על הברכה שהקב״ה העניק לנו. המילה ביכורים קשורה למילה בכור, מלשון ראשית. אדם לוקח את ראשית יבולו, את הפירות הראשונים והמובחרים שלו, את התוצאה של עבודתו במשך כל השנה החולפת, ומביא אותם לבית המקדש. אך כשמתבוננים בפרטי המצוה, יש משהו מעניין: מצד אחד, האדם נותן את פירותיו הראשונים והמובחרים ומעלה אותם לבית המקדש, כדי להודות לה׳. ומצד שני, בשעה שהוא בא לתת אותם לה׳, הציווי הוא דווקא לתת לכהן ולא להעלותם על גבי המזבח. ולכאורה, אם כל עניינה של מצות הביכורים הוא להודות לה׳ ולהכיר בכך שהכול מגיע ממנו יתברך, מדוע שלא יעלו את הפירות עצמם על המזבח, באופן שבו תהיה הנתינה לה׳ שלמה ומוחלטת? אלא שמכאן אנו למדים שני יסודות עמוקים הקשורים במצות הביכורים. א. לתת את הראשית לה׳: הפירות הראשונים מלמדים אותנו לתת קודם כל לה׳. בכך האדם מבטא ומכיר שהצלחתו האישית אינה מובנת מאליה, אלא מתנה מאת הקב״ה. עוד לפני שהוא נהנה מהצלחתו - הו...

דבר תורה  פרשת תצא בפרשת השבוע שלנו אנו לומדים על מצות עשיית מעקה שיש לבנות על גג בית חדש שאדם בונה לעצמו. בהסתכלות שטחית אפשר לחשוב שסיבת בניית המעקה היא כדי שאף אחד לא יפול, ומדובר במצוה שכל עניינה הוא למנוע אסון ממשי, והמשך הפסוק - ״כי יפול הנופל ממנו״ - הוא הסיבה לבניית המעקה. אבל אם נתבונן בדברי הרמב״ם בהלכות ברכות, נראה שיש כאן נקודה מעניינת מאוד. בפרק י״א, הלכה ד׳ הרמב״ם קובע: ׳כל דבר שהוא משום סכנה - אין מברכין עליו׳. כלומר, כאשר אדם עושה דבר משום סכנה, אין מברכים עליו קודם עשייתו. והנה, ארבע הלכות קדימה, בהלכה ח׳, הרמב״ם פוסק שעל מצות עשיית מעקה יש לברך. לכאורה צריך להבין: אם כל עניינה של בניית המעקה הוא למנוע סכנה - מדוע יש לברך עליה? גם שבפועל כיום, לפי פסקי הפוסקים, אנו לא מברכים על עשיית מעקה, אבל לפי סברת הרמב״ם יוצא שיש כאן הבדל מהותי בין עשיית המעקה לבין שאר המצוות שסיבתן היא מניעה מסכנה.  לפי דבריו, שכן ישנה ברכה בעת בניית גדר על הגג, יוצא שמצוה זו אינה רק אמצעי למנוע נפילה, אלא היא חלק מרכזי בעצם בניית הבית. כלומר, כאשר אדם בונה בית חדש, המעקה הוא חלק מתהליך ...

דבר תורה  פרשת שבוע - שופטים  המשפט המפורסם - ״כי האדם עץ השדה״ - מובא בפרשתנו. התורה אומרת כאשר עם ישראל מנסה לגשת בדרך טובה אל עיר מסוימת ולעשות איתה שלום, ובכל זאת תושבי העיר אינם מעוניינים בכך, יש להטיל עליהם מצור עד שהאויב ייכנע. התורה מוסיפה פרט מעניין: גם לאחר המצור והניצחון, אין לכרות את העצים במקום, שהרי לעץ אין חלק לעם שהתנגד. וכאן מופיעה האמירה: ״כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר״ (דברים כ׳, י״ט). צריך להבין מדוע האדם בחיר הנבראים, דומה לעץ? ישנו הסבר של הספרי: ״מלמד שחייו של אדם אינן אלא מן האילן״. הדמיון לעץ הוא בכך שעיקר חיותו של האדם מגיעה מן הצומח, הכולל בתוכו גם את עולם העצים והפירות. ישנו גם פירוש נוסף בגמרא בקשר לתחילת הפסוק: ״כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת״ - חז״ל רואים כאן רמז לתלמיד חכם שנמשל לעץ. והקשר בין שני הפירושים נפלא: לפי הספרי - חייו של האדם תלויים בפירות. לפי הגמרא - תלמיד חכם נמשל לעץ, ותלמידיו לפירותיו. הצד השווה בין שני הפירושים הוא שעיקר עניינו של העץ מתגלה דווקא כאשר הוא מניב פירות. ידועים דברי חז״ל: ״ומתלמי...

דבר תורה  פרשת ראה בפרשת השבוע אנו לומדים על מצוות הצדקה: כאשר ישנו אביון הזקוק לעזרה, מצווה על האדם שלא לקפוץ את ידו, אלא לפתוח את כיסו ולסייע לו במבוקשו. פרשה זו נקראת תמיד בסמיכות לחודש אלול - לפעמים בשבת ר״ח - או כבקביעות שנה זו, שבת מברכים של חודש אלול. ממילא מובן שישנו קשר בין מצוות הצדקה הנלמדת בפרשה לבין חודש הרחמים והסליחות. הרמב״ם כותב בהלכות תשובה: ׳נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים… מראש השנה ועד יום הכיפורים׳. אף שהרמב״ם מזכיר את עשרת ימי תשובה, הרי שחודש אלול קשור כמקשה אחת גם לאותם ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים: מראש חודש אלול ועד לאחר יום הכיפורים יש רצף אחד של ארבעים יום - ימי רצון. ידוע שראשי התיבות של הפסוק ״אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי״ יוצרים את המילה ׳אלול׳ ואילו סופי התיבות של פסוק זה הם ארבע האותיות של י’ ובגימטרייה הם ארבעים - נמצא שלא רק בעשרת ימי תשובה יש להרבות בצדקה כפסק הרמב״ם, אלא גם בחודש אלול עלינו להתחיל כבר להרבות בצדקה. אך כאן מתעוררת שאלה: מדוע הרמב”ם כותב ׳להרבות בצדקה - ובמעשים טובים׳? לכאורה, צדקה היא עצמה בכלל המעשים...

דבר תורה פרשת עקב פרשת השבוע מתחילה במילים ״והיה עקב תשמעו את המשפטים״ וגו׳. בפסוק זה ה׳ מזכיר לבני ישראל את הברית שהוא כרת עם האבות, שאנחנו נהיה לו לעם המובחר. רש״י מסביר שהמילה ״עקב״ מרמזת על ״המצוות הקלות שאדם דש בעקביו״ - ישנן מצוות שלכאורה נראות קלות ולא חשובות, עד שאדם כביכול יכול לעבור עליהן. אך על האדם לדעת ולזכור שכל המצוות חשובות, ואין חילוק בין קלה לחמורה. מובא במסכת ברכות ובזהר: ׳נחש כרוך על עקבו של אדם לא יפסיק, עקרב כרוך על עקבו יפסיק׳. אם אדם נמצא באמצע תפילה ופתאום מגיע נחש ונכרך סביב עקבו, מוסבר שישנו הבדל משמעותי בין ארסו של הנחש, שהוא חם, לבין ארס העקרב שהוא קר והוא הרבה יותר מסוכן, כך שדווקא אצל העקרב עליו להפסיק מתפילתו. אותו הדבר בעבודת ה׳ שלנו, החילוק בין נחש לעקרב זה ההבדל בין חמימות לקרירות. במילים אחרות: בין התלהבות לאדישות. לכן מוסבר  בחסידות שכאשר אדם עומד באמצע תפילה ופתאום הוא מרגיש שהתלהבותו מבלבלת אותו במחשבות בענייני עולם הזה, עליו בכל זאת להמשיך בתפילתו ולהתגבר על אותן טרדות. מה שאין כן, אם אדם מתפלל ונופלת עליו קרירות מסוימת בענין התפילה, עליו להפ...

דבר תורה פרשת ואתחנן - שבת ׳נחמו׳ עיר המקלט של כל יהודי בפרשת השבוע, ואתחנן, אנו קוראים על מצוות ערי המקלט. משה רבינו הגדיר שלושה ערי מקלט בעבר הירדן, כדי שאדם שהרג את חברו ח״ו בשגגה יוכל לנוס אליהן. כל עוד אותו פוגע היה נמצא בתחומה, לא היתה רשות לגואל הדם - מקרובי משפחתו של ההרוג - לפגוע בו בחזרה. מסופר שפעם, באמצע סעודה בביתו של הרבי הרש”ב, סיפר אחד מבני הבית בהתפעלות שהפרופסורים לרפואה גילו גיד מסוים במוח, המסייע לכוח הזיכרון ולכוח ההעמקה. הרבי הרש”ב לא הגיב באותו רגע. לאחר ברכת המזון הוא נכנס לחדרו, הוציא משם כתב יד של אדמו”ר האמצעי והראה שבכמה שורות הוא מתאר את אותו עניין ב6-7 שורות; ׳ישנו גיד שמלא אדים, כאשר הוא מתרומם כלפי מעלה הוא מסייע לכוח הזיכרון, וכאשר הוא יורד כלפי מטה הוא מסייע לכוח ההעמקה. לכן, כאשר אדם מנסה להיזכר הוא מרים את ראשו, וכאשר הוא מתעמק הוא נוטה להוריד את ראשו.׳ שאלו אותו הנוכחים: אם כך, יוצא שאדמו”ר האמצעי היה גם פרופסור לרפואה? השיב הרבי הרש”ב: סבאי אדמו”ר האמצעי ידע כיצד הדברים קיימים בשורשם הרוחני, ומכיוון שכל מה שיש למעלה משתלשל גם למטה, היה בר...

דבר תורה  פרשת שבוע - דברים  ׳שבת חזון׳ השבת, מתחילים לקרוא את החומש החמישי - ספר דברים. ספר זה נאמר על ידי משה רבינו בעצמו ובמיוחד לדור שעמד להיכנס לארץ המובטחת. עד עתה קראנו על דור המדבר, שזכה לגילויי אלוקות על כל צעד ושעל ולניסים רבים - החל מקריעת ים סוף, שעליה אמרו חז”ל שאפילו שפחה פשוטה ראתה מה שלא ראה יחזקאל הנביא. הדור שנכנס לארץ כבר לא זכה לראות אלוקות באופן תמידי וגלוי כפי שראו אבותיהם במדבר, אולם דווקא להם היה משהו מיוחד - הם הגיעו אל היעד. רק עליהם נאמר: ״באו אל המנוחה ואל הנחלה״. דווקא הדור שהיה עסוק בעבודת האדמה ובחיי העולם הזה, זכה להגיע אל התכלית שאליה לא הגיע דור המדבר. השבת - לפני תשעה באב - נקראת ׳שבת חזון׳, על שם ההפטרה הפותחת במילים ״חזון ישעיהו בן אמוץ״, שבה מוכיח הנביא את העם מתוך אותו מחזה שהתגלה אליו. סנגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, מחדש שגם אנחנו בשבת זו זוכים לחזיון מופלא - כל יהודי זוכה לחזות בבית המקדש השלישי! לכל יהודי יש את שורש נשמתו הפרטית למעלה, והיא זוכה לראות את אותה התגלות באופן מוחשי, ואותה ראייה מחלחלת גם אל חלק הנשמה כפי שהיא מלו...

דבר תורה פרשת שבוע - מטות מסעי האם באמת הגעתי ליעד? פרשת מסעי - התורה מתארת לנו את כל ארבעים ושניים המסעות שעברו בני ישראל, מהיציאה ממצרים ועד לעמידתם מול ירדן יריחו, רגע לפני הכניסה לארץ. התורה פותחת במילים: ״אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.״ וכאן מתעוררת שאלה פשוטה: וכי בני ישראל יצאו ממצרים במשך ארבעים שנה? הרי היציאה ממצרים הייתה ברגע אחד. ברגע שחצו את הגבול הם כבר היו מחוץ למצרים. אם כן, מדוע התורה מתארת לנו את כל היציאה הזו מעבדות לחירות כ״מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים״, כדבר שנמשך במסעות רבים ועד הכניסה לארץ? אלא שהתורה מלמדת אותנו יסוד גדול בעבודת ה׳: מצרים אינה רק מקום גיאוגרפי - מצרים מלשון מֵיצר וגבול. גם כאשר עם ישראל חצו את גבול מצרים, המקום החדש שבו הם עמדו - ביחס למדרגה הבאה שאליה הם שאפו - עדיין היה נחשב עבורם למיצר. זו הסיבה שהתורה קוראת לכל ארבעים ושניים המסעות ״אשר יצאו מארץ מצרים״. כל מסע היה עוד שלב ביציאה מהמגבלות הקודמות, ועוד צעד אל המרחב האמיתי, עד הסוף הנכסף - ארץ זבת חלב ודבש. מכאן ההוראה לכל אחד מאיתנו: לעולם ...

דבר תורה פרשת פינחס פלא אחד - שנים־עשר ניסים פרשת השבוע נקראת על שמו של פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. לאחר שבני ישראל נכשלו עם בנות מואב ועבדו עבודה זרה, פרצה מגפה קשה בעם. בשעה כואבת זו הגיע זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, ולקח את כזבי בת צור לעיני כולם מתוך התרסה נגד ה׳. פנחס לא עמד מנגד. הוא נטל רומח, נכנס אל האוהל והרג את שניהם. באותו רגע נעצרה המגפה, והקב”ה אמר: ״פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי… לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.״ חז”ל מספרים שבאותו מעשה גבורה התרחשו לפנחס שנים-עשר ניסים: וביניהם, המשקוף התרומם כדי שפנחס יוכל לצאת עם החוטאים כשהם מורמים על הרומח, הרומח על אף המשקל הרב לא נשבר, אנשי שבט שמעון לא הצליחו לפגוע בו, והמגפה נעצרה מיד ועוד. בשמו של פנחס יש את האות פ׳, תחילת המילה פלא, ויש גם את האותיות נ ו־ס - המרכיבות את המילה נס.  ובכל זאת אומרת הגמרא: ׳הרואה פנחס בחלום - פלא נעשה לו׳. לכאורה, אם חז”ל מונים שנים-עשר ניסים שנעשו לפנחס, מדוע אומרת הגמרא ׳פלא נעשה לו׳ בלשון יחיד - ולא ׳פלאות׳ בלשון רבים? ומדוע נקטה דוו...

דבר תורה  פרשות חוקת - בלק בפרשת השבוע אנו לומדים על מצוות פרה אדומה, שעליה נאמר: ׳זאת חוקת התורה׳, מצווה זו מסמלת את עניין ה׳חוקים׳ שבתורה - מצוות שהן למעלה מהבנתו של האדם. אמנם בתורה יש מצוות רבות שנראות מובנות בשכל האנושי, כמו כיבוד הורים, איסור גניבה וכדומה. אולם האמת היא שגם מצוות אלו, עלינו לקיימם לא רק מצד ההבנה של האדם אלא הקיום צריך לבוא בגלל שכך ציווה הקב”ה. הרי הקב”ה היה יכול לצוות את כל המצוות גם מבלי לגלות לנו שום טעם והסבר. כשם שלא גילה לנו את טעמה של פרה אדומה, כך היה יכול להסתיר מאיתנו את טעמיהן של כל המצוות, אלא שרצה הקב”ה שלכל הפחות בחלק מהמצוות כן נבין משהו מטעמן, כדי שהדבר יוסיף חיות והתלהבות בקיומן. ישנה גמרא ידועה והיא: ״אילו לא ניתנה תורה, היינו למדין צניעות מחתול, וגזל מנמלה״ כלומר, גם אילו לא הייתה ניתנת התורה, היינו יכולים ללמוד כמה הנהגות טובות מבעלי החיים: צניעות מהחתול, זהירות מגזל מהנמלה שאינה נוטלת דבר מחברתה. אם נאמר שההסבר למצוות אלו הם נטו מפני ההגיון שבדבר - וזה הסיבה היחידה שבגללה האדם צוּוה על כך ואין כל עומק פנימי בדבר, יוצא כביכול שהקב״ה ח״ו מ...

דבר תורה פרשת קורח  פרשת קורח וכל עדתו מסעירה כל יהודי באשר הוא, אבל כדי להבין על מי ולמה חלק קורח, נעשה סדר קטן ב׳משפחולוגיה׳ שלהם: לקהת היו ארבעה בנים: הבכור - עמרם, אביהם של משה ואהרן. השני - יצהר, אביו של קורח. השלישי - חברון. והרביעי - עוזיאל, הצעיר מבין כל האחים, והוא היה אביו של אליצפן. חז״ל מסבירים שקורח ערך חשבון כזה: לאחר שמשה ואהרן קיבלו את המלכות והכהונה, הוא ציפה שהתפקיד החשוב הבא במשפחת קהת יינתן לו, מפני שהיה בן יצהר, האח השני במשפחה. כאשר משה מינה את אליצפן בן עוזיאל (בנו של האח הצעיר ביותר) לנשיא בני קהת, קורח נפגע וטען שהמינוי היה צריך להיות שלו. קנאה זו הייתה אחד הגורמים המרכזיים שהציתו את המחלוקת. המשך הדרמה ידוע לכולם - האדמה פתחה את פיה ובלעה את קורח ואת כל אשר לו. את יתר 250 האנשים שהשתתפו במרד אש יצאה מלפני ה׳ ושרפה אותם בעקבות הקטורת שהקריבו. המינוי של אליצפן בן עוזיאל קרה הרבה עוד קודם סיפור המרגלים שקראנו בשבוע שעבר - ובכל זאת באותו זמן קורח לא התערב אף על פי שבן דודו עקף אותו וקיבל את המינוי המשפחתי של נשיא בני קהת. קורח ידע שמשה הוא המנהיג, ודווקא לו ני...

 דבר תורה פרשת שלח השבוע בפרשתנו מסופר שהקב”ה מצווה את משה רבנו לשלוח שנים-עשר מרגלים, נשיאי השבטים, לתור את ארץ ישראל. לאחר ארבעים יום חזרו המרגלים משליחותם. עשרה מהם תיארו את הארץ בצורה שהטילה פחד בעם, וסיפרו על ערים בצורות ועמים חזקים. הם אף אמרו: ״ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם״. לעומתם, יהושע בן נון וכלב בן יפונה חיזקו את העם והכריזו: ״טובה הארץ מאוד מאוד״, והדגישו שאם הקב”ה חפץ בהם, בוודאי הם יוכלו לכבוש את הארץ בקלות. בעקבות דברי המרגלים איבדו העם את ביטחונם בה׳, ולכן נגזר עליהם להישאר במדבר ארבעים שנה - כנגד ארבעים הימים שבהם המרגלים תרו את הארץ. רק יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שלא השתתפו בחטא, זכו להיכנס לארץ ישראל. פנימיות התורה מבארת: המרגלים לא היו אנשים פשוטים, אלא גדולי ישראל. במדבר הם חיו במצב רוחני מיוחד: המן ירד מן השמים, המים הגיעו מבארה של מרים, ענני הכבוד הקיפו אותם והגנו עליהם ואפילו גיהצו את בגדיהם, לכן הם חששו מהכניסה לארץ - שם הם יצטרכו לעסוק בפרנסה ובענייני העולם, והדבר יפריע להם בעבודת ה׳. לכן העדפה היתה להישאר במדבר, במקום שבו אפשר להתמסר לחלוטין לל...

דבר תורה  פרשת בהעלותך   אחת התלונות המפורסמות של עם ישראל למשה רבינו מובא בפרשת השבוע שלנו בקשר לאוכל שהיה ניתן להם הישר מן השמים - המן. באותו אוכל היה אפשר להרגיש את כל הטעמים שהיה האדם רוצה להרגיש, ורק טעמים בודדים לא הורגשו באכילתו: אבטיחים, חציר, בצלים ושום. העם התלוננו על כך שבמצרים היו להם את אותם מאכלים, וכאן במדבר הם חסרים ובגלל זה הם מתגעגעים למצרים. הסיבה באמת לכך שטעמים אלו לא היו במן היא מפני שאינם טובים לכולם, ובפרט לתינוקות יונקים. במדרש מובא שהמן היה מתאים את עצמו לכל אדם: לזקנים כמרקחת רכה, לצעירים כלחם ולתינוקות כחלב. לכן אותם טעמים מסוימים לא נכללו בו, כדי שיהיה מתאים לכולם. נס נוסף שהיה במן הוא שלא הייתה בו פסולת כלל. לחם רגיל אינו נבלע כולו בגוף האדם, וחלק ממנו הופך לפסולת. אך המן, שהיה לחם מן השמים, היה מזון זך ונקי שנבלע כולו באדם. במסכת יומא (עה, א) מובאים שלושה מקורות בתורה המתארים את ירידת המן: בפרשתנו נאמר שהמן ירד בתוך המחנה. במקום אחר נאמר: ״ויצא העם ולקטו״ - משמע שהיה צורך לצאת מחוץ למחנה. ובפסוק נוסף נאמר: ״שטו העם ולקטו״ - משמע שהי...