דבר תורה

דבר תורה  פרשת תצא בפרשת השבוע שלנו אנו לומדים על מצות עשיית מעקה שיש לבנות על גג בית חדש שאדם בונה לעצמו. בהסתכלות שטחית אפשר לחשוב שסיבת בניית המעקה היא כדי שאף אחד לא יפול, ומדובר במצוה שכל עניינה הוא למנוע אסון ממשי, והמשך הפסוק - ״כי יפול הנופל ממנו״ - הוא הסיבה לבניית המעקה. אבל אם נתבונן בדברי הרמב״ם בהלכות ברכות, נראה שיש כאן נקודה מעניינת מאוד. בפרק י״א, הלכה ד׳ הרמב״ם קובע: ׳כל דבר שהוא משום סכנה - אין מברכין עליו׳. כלומר, כאשר אדם עושה דבר משום סכנה, אין מברכים עליו קודם עשייתו. והנה, ארבע הלכות קדימה, בהלכה ח׳, הרמב״ם פוסק שעל מצות עשיית מעקה יש לברך. לכאורה צריך להבין: אם כל עניינה של בניית המעקה הוא למנוע סכנה - מדוע יש לברך עליה? גם שבפועל כיום, לפי פסקי הפוסקים, אנו לא מברכים על עשיית מעקה, אבל לפי סברת הרמב״ם יוצא שיש כאן הבדל מהותי בין עשיית המעקה לבין שאר המצוות שסיבתן היא מניעה מסכנה.  לפי דבריו, שכן ישנה ברכה בעת בניית גדר על הגג, יוצא שמצוה זו אינה רק אמצעי למנוע נפילה, אלא היא חלק מרכזי בעצם בניית הבית. כלומר, כאשר אדם בונה בית חדש, המעקה הוא חלק מתהליך ...

דבר תורה  פרשת שבוע - שופטים  המשפט המפורסם - ״כי האדם עץ השדה״ - מובא בפרשתנו. התורה אומרת כאשר עם ישראל מנסה לגשת בדרך טובה אל עיר מסוימת ולעשות איתה שלום, ובכל זאת תושבי העיר אינם מעוניינים בכך, יש להטיל עליהם מצור עד שהאויב ייכנע. התורה מוסיפה פרט מעניין: גם לאחר המצור והניצחון, אין לכרות את העצים במקום, שהרי לעץ אין חלק לעם שהתנגד. וכאן מופיעה האמירה: ״כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר״ (דברים כ׳, י״ט). צריך להבין מדוע האדם בחיר הנבראים, דומה לעץ? ישנו הסבר של הספרי: ״מלמד שחייו של אדם אינן אלא מן האילן״. הדמיון לעץ הוא בכך שעיקר חיותו של האדם מגיעה מן הצומח, הכולל בתוכו גם את עולם העצים והפירות. ישנו גם פירוש נוסף בגמרא בקשר לתחילת הפסוק: ״כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת״ - חז״ל רואים כאן רמז לתלמיד חכם שנמשל לעץ. והקשר בין שני הפירושים נפלא: לפי הספרי - חייו של האדם תלויים בפירות. לפי הגמרא - תלמיד חכם נמשל לעץ, ותלמידיו לפירותיו. הצד השווה בין שני הפירושים הוא שעיקר עניינו של העץ מתגלה דווקא כאשר הוא מניב פירות. ידועים דברי חז״ל: ״ומתלמי...

דבר תורה  פרשת ראה בפרשת השבוע אנו לומדים על מצוות הצדקה: כאשר ישנו אביון הזקוק לעזרה, מצווה על האדם שלא לקפוץ את ידו, אלא לפתוח את כיסו ולסייע לו במבוקשו. פרשה זו נקראת תמיד בסמיכות לחודש אלול - לפעמים בשבת ר״ח - או כבקביעות שנה זו, שבת מברכים של חודש אלול. ממילא מובן שישנו קשר בין מצוות הצדקה הנלמדת בפרשה לבין חודש הרחמים והסליחות. הרמב״ם כותב בהלכות תשובה: ׳נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים… מראש השנה ועד יום הכיפורים׳. אף שהרמב״ם מזכיר את עשרת ימי תשובה, הרי שחודש אלול קשור כמקשה אחת גם לאותם ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים: מראש חודש אלול ועד לאחר יום הכיפורים יש רצף אחד של ארבעים יום - ימי רצון. ידוע שראשי התיבות של הפסוק ״אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי״ יוצרים את המילה ׳אלול׳ ואילו סופי התיבות של פסוק זה הם ארבע האותיות של י’ ובגימטרייה הם ארבעים - נמצא שלא רק בעשרת ימי תשובה יש להרבות בצדקה כפסק הרמב״ם, אלא גם בחודש אלול עלינו להתחיל כבר להרבות בצדקה. אך כאן מתעוררת שאלה: מדוע הרמב”ם כותב ׳להרבות בצדקה - ובמעשים טובים׳? לכאורה, צדקה היא עצמה בכלל המעשים...

דבר תורה פרשת עקב פרשת השבוע מתחילה במילים ״והיה עקב תשמעו את המשפטים״ וגו׳. בפסוק זה ה׳ מזכיר לבני ישראל את הברית שהוא כרת עם האבות, שאנחנו נהיה לו לעם המובחר. רש״י מסביר שהמילה ״עקב״ מרמזת על ״המצוות הקלות שאדם דש בעקביו״ - ישנן מצוות שלכאורה נראות קלות ולא חשובות, עד שאדם כביכול יכול לעבור עליהן. אך על האדם לדעת ולזכור שכל המצוות חשובות, ואין חילוק בין קלה לחמורה. מובא במסכת ברכות ובזהר: ׳נחש כרוך על עקבו של אדם לא יפסיק, עקרב כרוך על עקבו יפסיק׳. אם אדם נמצא באמצע תפילה ופתאום מגיע נחש ונכרך סביב עקבו, מוסבר שישנו הבדל משמעותי בין ארסו של הנחש, שהוא חם, לבין ארס העקרב שהוא קר והוא הרבה יותר מסוכן, כך שדווקא אצל העקרב עליו להפסיק מתפילתו. אותו הדבר בעבודת ה׳ שלנו, החילוק בין נחש לעקרב זה ההבדל בין חמימות לקרירות. במילים אחרות: בין התלהבות לאדישות. לכן מוסבר  בחסידות שכאשר אדם עומד באמצע תפילה ופתאום הוא מרגיש שהתלהבותו מבלבלת אותו במחשבות בענייני עולם הזה, עליו בכל זאת להמשיך בתפילתו ולהתגבר על אותן טרדות. מה שאין כן, אם אדם מתפלל ונופלת עליו קרירות מסוימת בענין התפילה, עליו להפ...

דבר תורה פרשת ואתחנן - שבת ׳נחמו׳ עיר המקלט של כל יהודי בפרשת השבוע, ואתחנן, אנו קוראים על מצוות ערי המקלט. משה רבינו הגדיר שלושה ערי מקלט בעבר הירדן, כדי שאדם שהרג את חברו ח״ו בשגגה יוכל לנוס אליהן. כל עוד אותו פוגע היה נמצא בתחומה, לא היתה רשות לגואל הדם - מקרובי משפחתו של ההרוג - לפגוע בו בחזרה. מסופר שפעם, באמצע סעודה בביתו של הרבי הרש”ב, סיפר אחד מבני הבית בהתפעלות שהפרופסורים לרפואה גילו גיד מסוים במוח, המסייע לכוח הזיכרון ולכוח ההעמקה. הרבי הרש”ב לא הגיב באותו רגע. לאחר ברכת המזון הוא נכנס לחדרו, הוציא משם כתב יד של אדמו”ר האמצעי והראה שבכמה שורות הוא מתאר את אותו עניין ב6-7 שורות; ׳ישנו גיד שמלא אדים, כאשר הוא מתרומם כלפי מעלה הוא מסייע לכוח הזיכרון, וכאשר הוא יורד כלפי מטה הוא מסייע לכוח ההעמקה. לכן, כאשר אדם מנסה להיזכר הוא מרים את ראשו, וכאשר הוא מתעמק הוא נוטה להוריד את ראשו.׳ שאלו אותו הנוכחים: אם כך, יוצא שאדמו”ר האמצעי היה גם פרופסור לרפואה? השיב הרבי הרש”ב: סבאי אדמו”ר האמצעי ידע כיצד הדברים קיימים בשורשם הרוחני, ומכיוון שכל מה שיש למעלה משתלשל גם למטה, היה בר...

דבר תורה  פרשת שבוע - דברים  ׳שבת חזון׳ השבת, מתחילים לקרוא את החומש החמישי - ספר דברים. ספר זה נאמר על ידי משה רבינו בעצמו ובמיוחד לדור שעמד להיכנס לארץ המובטחת. עד עתה קראנו על דור המדבר, שזכה לגילויי אלוקות על כל צעד ושעל ולניסים רבים - החל מקריעת ים סוף, שעליה אמרו חז”ל שאפילו שפחה פשוטה ראתה מה שלא ראה יחזקאל הנביא. הדור שנכנס לארץ כבר לא זכה לראות אלוקות באופן תמידי וגלוי כפי שראו אבותיהם במדבר, אולם דווקא להם היה משהו מיוחד - הם הגיעו אל היעד. רק עליהם נאמר: ״באו אל המנוחה ואל הנחלה״. דווקא הדור שהיה עסוק בעבודת האדמה ובחיי העולם הזה, זכה להגיע אל התכלית שאליה לא הגיע דור המדבר. השבת - לפני תשעה באב - נקראת ׳שבת חזון׳, על שם ההפטרה הפותחת במילים ״חזון ישעיהו בן אמוץ״, שבה מוכיח הנביא את העם מתוך אותו מחזה שהתגלה אליו. סנגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, מחדש שגם אנחנו בשבת זו זוכים לחזיון מופלא - כל יהודי זוכה לחזות בבית המקדש השלישי! לכל יהודי יש את שורש נשמתו הפרטית למעלה, והיא זוכה לראות את אותה התגלות באופן מוחשי, ואותה ראייה מחלחלת גם אל חלק הנשמה כפי שהיא מלו...

דבר תורה פרשת שבוע - מטות מסעי האם באמת הגעתי ליעד? פרשת מסעי - התורה מתארת לנו את כל ארבעים ושניים המסעות שעברו בני ישראל, מהיציאה ממצרים ועד לעמידתם מול ירדן יריחו, רגע לפני הכניסה לארץ. התורה פותחת במילים: ״אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.״ וכאן מתעוררת שאלה פשוטה: וכי בני ישראל יצאו ממצרים במשך ארבעים שנה? הרי היציאה ממצרים הייתה ברגע אחד. ברגע שחצו את הגבול הם כבר היו מחוץ למצרים. אם כן, מדוע התורה מתארת לנו את כל היציאה הזו מעבדות לחירות כ״מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים״, כדבר שנמשך במסעות רבים ועד הכניסה לארץ? אלא שהתורה מלמדת אותנו יסוד גדול בעבודת ה׳: מצרים אינה רק מקום גיאוגרפי - מצרים מלשון מֵיצר וגבול. גם כאשר עם ישראל חצו את גבול מצרים, המקום החדש שבו הם עמדו - ביחס למדרגה הבאה שאליה הם שאפו - עדיין היה נחשב עבורם למיצר. זו הסיבה שהתורה קוראת לכל ארבעים ושניים המסעות ״אשר יצאו מארץ מצרים״. כל מסע היה עוד שלב ביציאה מהמגבלות הקודמות, ועוד צעד אל המרחב האמיתי, עד הסוף הנכסף - ארץ זבת חלב ודבש. מכאן ההוראה לכל אחד מאיתנו: לעולם ...